פסק-דין בתיק רע"א 9962/03

המשנה לנשיא מ' נאור:

1.        לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' קרת-מאיר), בה נדחתה בקשתו של המבקש כאן להתנגד להתראת פשיטת רגל שהומצאה לו על ידי המשיב. הבקשה הועברה לדיון בפני הרכב.

           דין הבקשה להידחות. עם הצדדים הסליחה על העיכוב במתן פסק הדין.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.        רו"ח יצחק שיפר (להלן גם: המבקש) ורו"ח אבי בורשטיין (להלן גם: המשיב), שהיו שותפים במשרד רואי חשבון, הסתכסכו וניטשה מחלוקת כספית ביניהם. על פי הסכם השותפות, הועברה המחלוקת להכרעת בורר, שקבע את מועד סיום השותפות בין השניים והכריע במחלוקות הכספיות בין הצדדים.

           באשר לכספים להם זכאי בורשטיין, קבע פסק הבורר כי "על שיפר לשלם לבורשטיין סך של 35,000 ש"ח" בגין "דמי שימוש" במשרד; וכי "זכאי בורשטיין לקבל" כספים שונים, המסתכמים ל-177,242 ש"ח (בגין משיכת יתר, שכר טרחה בגין הכנת מאזנים והנהלת חשבונות, שירותי משרד, שירותי לקוחות ותשלום לעו"ד).

           באשר לכספים להם זכאי שיפר, קבע פסק הבורר כי "שיפר זכאי לתשלום מבורשטיין בסך של 13,794 ש"ח" (בגין תשלומים שביצע שיפר); וכי "שיפר זכאי לקבל 1600 שקל מבורשטיין" (בגין מכונת צילום). על פי פסק הבורר, אם כן, הסכומים להם זכאי שיפר מסתכמים ב-15,394 ש"ח.

           בפסק הבורר צוין עוד כי "הבוררות התארכה לשנים רבות תוך עינוי דין בלתי מוצדק. הריני קובע כי התארכות הליכי בוררות נבעה בעיקרה מפעולות השהייה מכוונות של שיפר ומייצגיו בבוררות". לאור קביעה זו, פסק הבורר כי "על שיפר לשלם לבורשטיין סך של 95,000 ש"ח" עבור הוצאות הבוררות ושכר טרחת עו"ד.

3.        מסירת פסק הבוררות לצדדים הותנתה בתשלום שכרו של הבורר. המבקש לא שילם את חלקו בשכר הבורר ובכך גרם לעיכוב במסירת פסק הבוררות לצדדים. פסק הבוררות נמסר רק לאחר שהתחייב המשיב לשלם את מלוא שכר הבורר.

4.        המשיב הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב לאישור פסק הבוררות (ה"פ 544/01 ו-ה"פ 485/01). המבקש התנגד לבקשה זו. בית המשפט דחה את טענות המבקש ואישר את פסק הבורר, תוך חיוב המבקש בהוצאות.

           לאחר שניתן אישור זה, המשיב פנה לבית המשפט בבקשה לאישור פסיקתא. המבקש התנגד גם לבקשה זו, בטענה כי בטופס הפסיקתא שהוגש לבית המשפט נרשם סכום שונה מהסכום שנפסק בפסק הבורר. לטענת המבקש, פסק הבורר הבדיל בין הסכומים שזכאי המשיב לקבל מהמבקש, לבין הסכומים שזכאי המשיב לקבל מקופת השותפות. על פי פסק הבוררות, לפי הטענה, על המבקש לשלם אישית למשיב רק את "דמי השימוש" בסך 35,000 ש"ח, ואת הוצאות הבוררות בסך 95,000 ש"ח, ומסכום זה יש לקזז את הסכומים שעל המשיב לשלם למבקש, בסך 15,394 ש"ח. חובו האישי של המבקש, אם כן, עומד לטענתו רק על 114,606 ש"ח, ויתרת הסכום תשולם מתוך קופת השותפות. בית המשפט לא אישר את הפסיקתא, ובהחלטתו קבע כי "פסק בוררות אינו פסק דין שעליו חלה תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי".

5.        במקביל להליך דנן הגיש המבקש בקשה לראש ההוצאה לפועל להכריז עליו כחייב מוגבל באמצעים. בבקשה זו טען המבקש כי "על פי פסק הבורר חב המבקש סך של 196,848 ש"ח בערכי קרן וכן סך של 95,000 ש"ח בגין שכ"ט עו"ד והוצאות". כלומר, בבקשתו זו הכיר המבקש בחובתו האישית לשלם את כלל הכספים שנפסקו לחובתו בפסק הבורר, בניגוד לטענתו בבית המשפט המחוזי לפיה חב הוא באופן אישי רק בחלק מכספים אלו.

6.        המשיב פתח תיק הוצאה לפועל על מנת לגבות את הכספים להם הוא זכאי על פי פסק הדין מאת המבקש, אשר עמדו לטענתו על 430,000 ש"ח, לאחר צירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית לסכומים שנקבעו בפסק הבורר. המבקש פנה לראש ההוצאה לפועל בבקשה לסגור את תיקו בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. בבקשתו זו, חזר המבקש על טענתו לפיה מפסק הבוררות עולה כי יש לזקוף לחובתו האישית רק 130,000 ש"ח, וכי מסכום זה יש לנכות את חובות המשיב אליו. המבקש שב וטען כי המשיב זכאי ליתר הכספים מקופת השותפות. בנוסף לכך, ציין המבקש כי בית המשפט המחוזי לא אישר את הפסיקתא שהוגשה לו, "ובכך דחה למעשה את פרשנותו של המשיב לפסק הבורר".

           המוציא לפועל הורה על "עיכוב ביצוע פסק הדין עד לקבלת תגובת ב"כ הזוכה ומתן החלטה אחרת כנגד הפקדת 5,000 ש"ח במזומן". סכום זה לא הופקד.

7.        ביום 14.4.2003 נשלחה למבקש התראת פשיטת רגל בגין סכום של 481,456 ש"ח על יסוד פסק הדין שאישר את פסק הבוררות. המבקש הגיש התנגדותו להתראה זו. הוא חזר, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, על טענתו כי אין המשיב זכאי לקבל את כל הסכומים שנפסקו לו באופן אישי ממנו. נושא זה, ציין המבקש, עומד להכרעה בפני ראש ההוצאה לפועל ולכן "יש לדחות כל דיון בהתראה עד אשר תהיה פסיקה סופית בעניין שיעור החוב". עוד טען המבקש כי ביצוע פסק הדין שאישר את פסק הבורר מעוכב כדין בהחלטתו של ראש ההוצאה לפועל, ולכן אין לאשר את המשך הליך פשיטת הרגל כנגדו.

8.        בית המשפט המחוזי (השופטת ד' קרת-מאיר) דחה את טענותיו של המבקש. לעניין אי בהירותו של פסק הבורר, קבע בית המשפט כי "במסגרת פסק הבורר נקבעו קביעות ברורות בעניין התשלומים אשר הצדדים חייבים אחד לשני". באשר לקיומן של טענות קיזוז או כנגד, קבע בית המשפט כי טענות אלה הוכרעו כבר, הן על ידי הבורר עצמו והן על ידי ערכאות קודמות, וכי אין מקום להעלותן שוב.

           בית המשפט עמד על ההבדל בין סכומי החוב בהם הכיר המבקש בבקשתו לביטול ההליכים כנגדו בהוצאה לפועל (114,606 ש"ח), לבין הסכומים אותם ציין בבקשה להכריז עליו כחייב מוגבל באמצעים (196,848 ש"ח, ועוד 95,000 ש"ח הוצאות), וציין כי המבקש "משנה את סכומי החוב לפי מטרת הבקשה". עוד ציין בית המשפט כי המבקש לא ידע לנקוב בדיון בסכום שהוא חייב, לטענתו, למשיב, אולם קבע כי בסופו של יום אין מחלוקת כי המבקש חייב למשיב "כספים על פי פסק הבורר, אותם הוא אינו משלם".

           באשר לעיכוב ביצוע פסק הדין בהליכים בפני ראש ההוצאה לפועל, קבע בית המשפט כי המבקש זנח הליכים אלו. נוכח קביעות אלו כולן, דחה בית המשפט את התנגדותו של המבקש להתראת פשיטת הרגל.

9.        על החלטה אחרונה זו נתבקשה רשות ערעור. יחד עם הבקשה לרשות ערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אשר נדחתה (השופט א' ריבלין). הבקשה הועברה לדיון בפני הרכב.